המיתוס של סיזיפוס (The Myth of Sisyphus)

באחת ההקדמות לספרו כתב קאמי: "'המיתוס של סיזיפוס' מנסה להשיב על בעיית האיבוד-לדעת
 כשם שהאדם המורד מחפש פתרונים לבעיית הרצח; וזה כן זה בלא להסתמך על ערכים נצחיים אשר נעלמו,
 אולי זמנית, או סולפו באירופה של ימינו... מותר ואף הכרח הוא לשאול: היש משמעות לחיים?
 לכן מותר להתייצב גלוי-עיניים נוכח בעיית ההתאבדות.
 התשובה הבוקעת מבעד לפרדוקסים העוטים אותה היא: אפילו אין אדם מאמין באלוהים אסור לו להתאבד.
 
 ספר זה, שנכתב ב-1940 בעצם האסון שפקד את צרפת ואת אירופה, מצהיר כי אף בתוך תחומיו של הניהיליזם
 אפשר למצוא את האמצעים כדי לחרוג אל מעבר לו... אף-על-פי ש"המיתוס של סיזיפוס" מציג
 בעיות שאין להם פתרונים בעיני הוא בגדר הזמנה מפוכחת לחיות וליצור בתוך-תוכו של המדבָּר."
 
תקופתנו נענתה למסר של קאמי והגותו נעשתה מתקבלת על הלב על הרקע הנורא
 של שתי מלחמות-העולם והסכנה ללא-תקדים של פצצת המימן. ספר זה בו מדמה
 הוגה-הדעות הנודע את מנת-חלקה של האנושות לגורלו של סיזיפוס - הנאלץ לגלגל את הסלע
 אל ראש ההר במחזור אינסופי של עמל מפרך - הוא פתח אל עולם מחשבה שרק למראית עין
 דומה הוא לפילוסופיה של פסימיזם ויאוש, ולאמיתו של דבר הרי הוא אני-מאמין הקורא לבני-אדם
 לאשר את החיים באופן ההירואי ביותר ודוחה כל ברירה - הן זו של האיבוד-לדעת הפיסי
 והן זו של ההתאבדות הפילוסופית. כלומר, הנחמה שבאשליה.